<h1>ספר החינוך מצוה רפ"ד</h1>
<h2>דף פו.</h2>
שלא לאכול טבל בין ישראל בין כהן, והוא הדבר שלא ניטלה ממנו תרומה ומעשרות, שנאמר [ויקרא כ"ב] ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו ליי, ובא הפירוש המקובל על זה שבאוכל הטבל הכתוב מדבר. וענין הכתוב לומר שלא יחללו הקדשים בעודן מעורבין עם החולין, וזהו לשון את אשר ירימו שהוא לשון עתיד, כלומר שעדיין לא הורמו. וכן הוא בגמרא סנהדרין [פ"ג ע"א], מנין לאוכל טבל שהוא במיתה, שנאמר ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו ליי בעתידים להרים הכתוב מדבר, דיליף חלול חלול מתרומה שכתוב עליה [במדבר י"ח] ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו והיא במיתה כמו שכתוב למעלה, מדכתיב [ויקרא כ"ב] ומתו בו כי יחללוהו וסמיך ליה [שם] וכל זר לא יאכל קדש. ועוד אמרו זכרונם לברכה בגמרא מכות [ט"ז ע"ב] בענין זה, יכול לא יהיו חייבין אלא על הטבל שלא הורם ממנו כל עיקר, אבל ניטלה ממנו תרומה גדולה ולא ניטלה ממנו תרומת מעשר או מעשר ראשון או מעשר שני ואפילו מעשר עני מנין, כלומר מנין שיהיה בדבר חיוב, תלומד לומר [דברים י"ב] לא תוכל לאכול בשעריך, ולהלן הוא אומר [דברים כ"ו] ואכלו בשעריך ושבעו מה להלן מעשר עני אף כאן מעשר עני, ואמר רחמנא לא תוכל. אמנם זה החיוב הוא למלקות, אבל עון מיתה אינו אלא על הטבל שלא ניטלה ממנו תרומה גדולה, וכן נמי באוכל מעשר קודם שניטלה ממנו תרומת מעשר, וזהו שנאמר בצוואת הלויים [במדבר י"ח] כשצום להוציא מעשר מן המעשר ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו שזו היא מניעה שלא לאכול מעשר ראשון בטבלו, כן פירשוהו זכרונם לברכה [יבמות פ"ו ע"א], ולפיכך חייבין עליו מיתה, כמו שנתבאר במסכת דמאי. נמצא מכלל דברינו שהאוכל הטבל קודם שניטלה ממנו תרומה גדולה, וכמו כן קודם שניטלה ממנו תרומת מעשר הוא במיתה, ואם אכל ממנו אחר שנטל ממנו התרומה גדולה ונטל ממנו גם כן תרומת מעשר, וכגון שהקדים ליטול תרומת מעשר קודם מעשר, אף על פי שהוא עדיין טבול לשני המעשרות דהיינו מעשר ראשון ושני או מעשר עני אינו בחיוב מיתה, אבל הוא בחיוב מלקות, וכן כל זמן שהוא טבול אפילו לאחד מן המעשרות במלקות. ואזהרותיה מלא תוכל לאכול בשעריך וגומר, כמו שנכתוב למטה בסדר ראה. ושמור עניין זה, כי כן תמצא האמת אם תזכה ללמוד דברי חכמינו בעלי הקבלה זכרונם לברכה.
משרשי המצוה מה שכתבתי למעלה סמוך בלאו דכהן טמא באזהרת י"ד. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [ע"ז ע"ג ע"ב] באיסור הטבל שאוסר תערובתו בכל שהוא, מה שאינו כן בשאר איסורין שבתורה חוץ מיין נסך וחמץ בפסח כמו שכתבתי במקומו. ונתנו טעם בטבל מפני שאיסורו כמו היתרו, מה היתרו בכל שהוא כמו שאמרו זכרונם לברכה [שם] שאין לתרומה שיעור מן התורה אלא אפילו חטה אחת פוטרת כרי גדול של חטים אף איסורו כמו כן בכל שהוא, ונמצא שאם נתערבו מעט חטים של טבל בכמה של חולין שכולן אסורין. ובסדר זרעים ובמסכת תרומות ומעשר שני ומעשרות יתבאר אי זה דבר חייב בתרומה ומעשרות והן טובלין הפירות, ואי זה דבר פטור, ואי זה דבר חייב מן התורה ואי זה מדברי סופרים. ויתר משפטי הטבל שם, ובמקומות מן מסכת דמאי. ונוהג איסור זה של טבל בכל ישראל בזכרים ונקבות, ואפילו בכהנים ולויים אף על פי שהם האוכלין התרומות ואפילו בדגן שלהם, וכן נוהג האיסור בכל מקום כלומר שאסור לאכול הטבל של פירות ארץ ישראל בכל מקום, אבל חיוב תרומות ומעשרות מן הפירות ידוע הוא שלא חייבתנו התורה בהן אלא בארץ ישראל, ובזמן שישראל שם, שנאמר בתרומה [במדבר ט"ו] כי תבאו, ודרשו זכרונם לברכה [כתובות כ"ה ע"א] ביאת כלכם ולא ביאת מקצתכם, כן פסק הרמב"ם זכרונו לברכה. ולפיכך אין איסור הטבל מדאוריתא אלא בפירות ארץ ישראל, ובדגן תירוש ויצהר דוקא, כמו שנכתוב במצות מעשר בסדר ויקח קרח עשה ד'. וכבר כתבתי קצת חילוקין במקומות שסביב ארץ ישראל לענין שביעית בסדר אם כסף תלוה מצות עשה ד', ותחומי ארץ ישראל ידועים הם. ועוד אכתוב בארוכה כל ענין תרומות ומעשרות וחילוק המקומות ומה שהוא מדאוריתא או מדרבנן בסדר שופטים במצות תרומה עשה ו' וקחנו משם. ועוד אודיעך שם מחלוקת המפרשים בענין תרומה אם היא מדאוריתא או דרבנן היום אפילו בארץ, ומי שהוא במקום שיהיה מסופק עליו אם הוא מארץ ישראל אם לא בזמן שהארץ בישובה ראוי להחמיר בדבר על כל פנים לפי שזהו ספיקא דאוריתא וקימא לן ספיקא דאוריתא לחומרא, ומן הדומה שחכמים זכרונם לברכה היו מחמירין אפילו בפירות שחיוב המעשר שלהם דרבנן במקומות המסופקים להם אם הם מארץ ישראל, ואפילו אחר חרבן הבית, אף על פי שאיסור זה אינו נוהג אלא בפני הבית מדאוריתא.
ועובר על זה ואכל כזית מן הטבל קודם שהפרישו ממנו תרומה גדולה וכן קודם שהפרישו ממנו תרומת מעשר חייב מיתה בידי שמים, וכמו שאמרנו למעלה, ואם אכל כזית טבל שניטלה ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר אבל עדיין לא הפרישו ממנו מעשרות ואפילו לא נשארו בו אלא מעשר עני חייב מלקות, ואם הוא טבל של דבריהם, כלומר דבר שאין חיוב התרומה והמעשרות בו אלא מדרבנן כגון כל שאר פירות חוץ מדגן ותירוש ויצהר ואפילו בזמן שישראל בארץ, או אפילו דגן תירוש ויצהר של ארץ ישראל ובזמן הזה, מכין אותו מכת מרדות. ומשקין היוצאין מפירות שהן טבל אסורין כמותן, ומכל מקום אף על פי שהן אסורין מן התורה אין חיוב המלקות על המשקין אלא על גוף הפירות חוץ מיין ושמן שלוקין עליהן כדרך שלוקין על הזתים והענבים, והטעם לפי הדומה מפני שעיקרן של אותן פירות למשקין הן לבריות.
